מרגיש בנוח להתחיל לשתף פלייליסטים שקצת נוטים לכיוון האוונגרד. יש פה ערבוב של בלוז ממש ישן, מהתקופה של המיתולוגיות סביב ההוא שמכר את הנשמה שלו לשטן בממפיס, כל מיני עיוורים וכמרים עם גיטרות שחסרות בהן מיתרים (לא להתבלבל עם בלוז חשמלי של משקפי שמש וקוקו), לפעמים בלי גיטרה בכלל. לצידן אפשר למצוא הקלטות שטח ישנות מכל מיני חורים מוזרים בעולם, דברים יחסית מלודיים, חלקם מעט צורמים.
לילדי הניינטיז האלטרנטיביים היו בערך שלושה חיבורים לבלוז ישן: הקאברים של קורט קוביין באנפלאגד של נירוונה, הסימפולים של מובי בפליי והפסקול של גוסט וורלד. כולם פה - “מיי גירל (איפה ישנת אתמול בלילה)” של ליד בלי וגם אחרים שלו, לצד כמה של סקיפ ג’יימס, אותו אחד שהדמות של סטיב בושמי בגוסט וורלד אוחז בתקליט מקורי שלו. וגם כל מיני א קפלות של גוספל מוקדם שמובי סימפל פה ושם. אני רוצה להודות לשני אספנים/ תקליטניות מקומיים שעזרו לי להבין את זה יותר טוב: אלי ערמון אזואלי וגיא דוביוס. שניהם התעסקו בעולמות האלה (לפי הבנתי דוביוס עדיין עוסק בזה במרכז פליציה בלומנטל) ובמשנתו של אלן לומקס.
מיהו אלן לומקס, המתעד האגדי? כמה זה לגיטימי “ליהנות” או “להתרגש” ממוזיקה של אסירים, עבדים, ממוזיקת פולקלור של תרבויות רחוקות? בואו נעזוב את זה רגע, ופשוט נהנה מההקלטות הלא מהוקצעות, מטייקים שאפשר למצוא בהם גם שיעולים, ”טעויות” ואקוסטיקה מאתגרת. יש בהם משהו שפשוט שובה אותי. סביב לא מעט מהשירים האלה יש הילה של עולם אחר, מרוחק. לא דיגיטלי, לא מלאכותי, לא כזה שניסה לקלוע לטרנד או לרצות בעלי תפקידים בחברות התקליטים או לקבל לייקים. מוזיקה שהיא רישום אגבי של האדם הכי פשוט, הכי אמיתי, נגיד. אולי. סליחה, זה עושה אותי פלצפן/ רומנטי. מקווה שתתרגשו מזה כמוני.
Alan Lomax \ Henry Jimpson Wallace - No More, My Lawd
שיר מדהים וכביכול סופר פשוט, שלפעמים יכול להביא אותי לדמעות. בהקלטה מ-1948, לומקס תיעד את הנרי ג’ימפסון וואלס שר ומכה בגרזן. זה שיר כלא, אולי שיר עבדות, ואפשר לזהות בו בקלות גוספל. הקול הבודד והכה עצוב הזה, שמתחנן לאלוהים לאיזו הפסקה, עם הדהוד מכות הגרזן ברקע - עשו לכם טובה ותקשיבו לזה לפחות פעם אחת בווליום גבוה, כשאתם באזור יחסית שקט, באזניות או במכונית בלילה. לשאר הפלייליסט מומלץ להקשיב מטרזניסטור ישן כשאתם יושבים בחדר או במרפסת ומזיעים, ורק המאוורר עובד.
Elizabeth Cotten - Going Down The Road Feeling Bad
אליזבת קוטן נולדה בסוף שנות התשעים, לפני יותר ממאה שנים. היא לימדה את עצמה לנגן על גיטרה וכתבה שירים, אבל זנחה את התחום כשהפכה לאמא. רק בסוף שנות החמישים היא הקליטה אלבום בכורה נהדר, אוסף של שירים שכתבה מאז שהיתה נערה. הנגינה שלה מהירה וזורמת אבל גם מאוד עדינה, הקול שלה חשוף ומחוספס, ויש בזה הגיון - הרי היא הקליטה שירים שכתבה מספר עשורים לפני כן. יש לה מלודיות מדבקות, נגינת גיטרה שאפשר לזהות מהתו הראשון ואני פשוט מת עליה.
Two Males with drums - Lucumi Song
בתור אספן תקליטים עם נטייה לסימפולים מוזרים, היתה לי חיבה למוזיקת ארכיון, כל מיני הקלטות שטח ופולקלור שהוקלטו מזמן עבור איזו ספריית קונגרס (וזכויות היוצרים עליהן שנויות במחלוקת). מדהים שיש כל כך הרבה מזה בספוטיפיי, ולמרות שאני כבר מזמן לא מסמפל, אני עדיין מוצא את עצמי נמשך להקלטות מוזרות מלפני עשרות שנים, ממדינות ותרבויות שלא ידעתי על קיומן. למשל ההקלטה הלא ברורה הזאת משנות החמישים, של איזה סשן בקובה. ברגעים הראשונים קל להרתע מהאיכות המחורבנת, אבל תוך כמה שניות אני מוצא את עצמי ממש מתמסר לזה. אבל אולי זה רק אני.
בונוס: ידעתן שהשיר הזה של ג’ואנה ניוסאם זה קאבר?